שירת הלוקוס

בטח שמתם לב שאני לא כותב הרבה לאחרונה- מי ששם לב סביר להניח שגם הבחין בעובדה שמעולם לא כתבתי יותר מידי, מה שלמעשה הופך את כל העניין לאיכותי במיוחד אך עם זאת מצחין מעצלנות.

עצלנות היא תכונה מאוד חשובה ולכן הצוות התחלק לשניים- אלה שנשארו ממשיכים לא לעשות כלום ולהתעסק כל היום ב"מה שלום ביזה, נראה שהיא גוססת" (כן הם חושבים שאני נקבה) והחלק השני (הידועים גם כ"אלה שבחדר השני" או "חטופי ארז") למעשה עברו למיקום נוח יותר ליד השירותים, שם הם מתחבאים כל היום ומספרים לכולם שהם בשירותים כי הם אכלו בשולץ.

לעומת חבורת אוכלי החינם הנ"ל- אצלי עצלנות היא דרך חיים. אני לא בחרתי להיות עצלן, ככה נולדתי. אתם אולי חושבים שדגי קרב הם חדורי מוטיבציה ואנרגיה, אך המציאות שונה לגמרי- אין לנו מוטיבציה לעשות כלום, אנחנו למעשה יצרנו תדמית רק בשביל שלא יתעסקו איתנו ויתנו לנו לנוח בשקט באקווריום וזו גם הסיבה שתמצאו אותנו בד"כ באקווריומים ממש קטנים- פוחדים שנקבל את הג'ננה ונהרוג את כולם.

לאחרונה רמת האי-מוטיבציה (עצלנות זו מילה קשה) שלי עלתה ולכן החלטתי לנוח מעט על הקרקעית אבל הקרציות פה במשרד נכנסו לסטרס וכל הזמן מנסים לעודד אותי לזוז- חבר'ה, תבינו, אני לא דולפין ולא כלב ים חנפן- אני אוהב לאכול ולא לעשות כלום- כן נכון, בדיוק כמוכם!

במידה ואינני עוד, חלפתי מן העולם או בקיצור במידה ואני אצוף אל השקיעה- רק שתדעו שיש חיים אחרי המוות ולכתוב סביר להניח שאני אמשיך, אז שלא תעיזו להחליף אותי באיזה מקושקש אחר...

מאסטר ביזה,
שלא תעשו ממני סושי.