בסוף זה באמת קרה. אחרי דיונים ארוכים, הבטחות מרובות ו”הנה זה בא” הוסכם והוחלט ובוצע המעבר. אחרי ההחלטה אף אחד לא האמין שזה באמת יקרה ואחרי שהאמינו כל אחד רצה לדעת בדיוק איפה ואיך ואחרי ש(כמעט)כולם היו מרוצים- עברנו.
לאן? מי שלא יודע עדיין, עדיף אולי שלא ידע. זה אחד היתרונות הגדולים במעבר- אף אחד בעצם לא יודע איפה אנחנו. לאט לאט אנשים מגלים וזה חבל אבל היו לנו כמה שבועות של חסד.
יתרון נוסף של הסיפור הזה הוא שאנשים (כנראה) רגועים יותר. המרחק מהקפיטריה בהחלט דילל את כמות הקפאין שאנשים הצוות צורכים (יש חריגים שלא משנה כמה קפה הם לא ישתו הם עדיין ישארו בקריזה… אבל הם לא אשמים, מעצבנים אותם!).
מבחינתי אין הרבה חדש- הביבים אותם ביבים והאצות עדיין בפלסטיק- הדבר היחיד שהשתנה הוא התבנית של הבלוג.
מאסטר ביזה,
השרצה היא אמירת שלום.
